הסוד להורות שפויה: איך להוריד את רמת הלחץ ולהיות "הורים טובים דיו"? אנחנו חיים במרוץ אינסופי. השעון המעורר מצלצל בבוקר ויריית הפתיחה נשמעת. להעיר את הילדים. להכין כריכים (בריאים, כמובן). לפזר לגנים ולבתי הספר. לרוץ לעבודה. לענות למיילים. לאסוף מהמסגרות. חוגים. שיעורי בית. מקלחות. סיפור. לישון. ושוב מהתחלה. בתוך המרוץ

גבולות לטלפונים לילדים בלי להפוך לשוטרים גבולות לטלפונים לילדים הפכו לרגע אמת של הורים ומורים. הטלפון יושב בכיס, על השולחן, בתיק, והוא נכנס לכל שיחה. בבית הוא נכנס לארוחה, לבית הספר הוא נכנס להפסקה, ובין לבין הוא זולג גם ללימודים. השאלה איננה אם יהיו מסכים, אלא איך מציבים גבולות בלי

ילדים, טלפונים ורגע האמת: איך מציבים גבולות בלי להפוך לשוטרים? הסצנה הזו מוכרת לכל הורה ישראלי. ארוחת הערב מתחילה. כולם יושבים סביב השולחן. אבל העיניים לא נפגשות. הראשים מורכנים. האור הכחול מרצד על הפנים. הילד שקוע בטיקטוק. המתבגרת בוואטסאפ. ואם נודה על האמת, גם היד שלנו נשלחת בחצי-אוטומט לבדוק את

האם הרובוט יכתוב את שיעורי הבית? רות, עורפה והדילמה של הבינה המלאכותית דמיינו את הסיטואציה הבאה. המורה נותנת מטלה בכיתה. "כתבו חיבור על הגורמים לנפילת האימפריה הרומית". בעבר התלמיד היה צריך לפתוח ספרים. הוא היה צריך לקרוא. הוא היה צריך לסכם. הוא היה צריך לחשוב. היום התלמיד פותח את המחשב.

ניתוח סיפור אחאב ומיכיהו בן ימלה: כשהאמת המרה פוגשת את תיבת התהודה אנו חיים בעידן של תיבות תהודה דיגיטליות. המונח המודרני "Confirmation Bias", או בעברית הטיית אישור, מתאר את הנטייה האנושית להקיף את עצמנו באנשים המאשרים את דעתנו מראש. אנו נוטים להתעלם או לשנוא את אלו המציבים מולנו מראה מורכבת

הורה טוב דיו – פחות עומס, יותר קשר והרגלים קטנים שמייצרים שקט הורה טוב דיו לא נולד מתוך שלמות, אלא מתוך נשימה אחת עמוקה ועוד בחירה קטנה בקשר. הורות במאה ה 21 מרגישה לפעמים כמו רשימת משימות שלא נגמרת. ארוחת בוקר, עבודה, חוגים, שיעורים, מקלחות, מריבות, ולבסוף גם רגשות אשם.

החרם הראשון בהיסטוריה תדמיינו לרגע את הילד הזה בכיתה. זה שאף אחד לא באמת רוצה להיות חבר שלו. זה שיש עליו שמועות עקשניות במסדרונות, שההורים שלו לא שייכים ל"חוג הנכון". שהוא לובש מותגים זולים או מדבר במבטא קצת אחר. זה הילד שהמשפחה שלו פשוט נחשבת ל"לא משלנו". עכשיו, תדמיינו שביום

הסוף לפילטרים: הבלוגים המצליחים ביותר הם אלו שמראים את הבלגן? זוכרים את האינסטגרם של 2015? הכל היה מושלם. הקפוצ'ינו היה עם הלב המדויק בקצף. השולחן היה נקי. החופשה נראתה כמו גלויה. הבלוגרים המצליחים היו אלו שמכרו לנו חלום נוצץ ובלתי מושג. הם היו "משפיענים" במגדל השן. אבל כשאנחנו מסתכלים על

הנסיך, המפלצת והשתיקה: למה אנחנו עדיין צריכים לשמוע את הזעקה של תמר? תארו לעצמכם כותרת בחדשות הערב של שנת 2026. "נסיך הכתר, הבן המועדף על השלטון, תקף את אחותו בתוך הארמון וגירש אותה בבושת פנים אל הרחוב". זה נשמע כמו תסריט לסדרה אפלה וקודרת בנטפליקס, או אולי פרק ב"משחקי הכס".

למה אהוד בן גרא הוא הג'יימס בונד הראשון בהיסטוריה? רוב האנשים, כשהם חושבים על גיבורי התנ"ך, מדמיינים מיד את דוד וגוליית. זה הסיפור הקלאסי. הילד הקטן עם הרוגטקה מול הענק המשוריין. זה נחמד. זה פוטוגני. זה מצטלם נהדר לסרטים הוליוודיים. אבל אם תשאלו אותי? המותחן הפסיכולוגי האמיתי לא נמצא שם.