הנסיך, המפלצת והשתיקה: למה אנחנו עדיין צריכים לשמוע את הזעקה של תמר? תארו לעצמכם כותרת בחדשות הערב של שנת 2026. "נסיך הכתר, הבן המועדף על השלטון, תקף את אחותו בתוך הארמון וגירש אותה בבושת פנים אל הרחוב". זה נשמע כמו תסריט לסדרה אפלה וקודרת בנטפליקס, או אולי פרק ב"משחקי הכס".

למה אהוד בן גרא הוא הג'יימס בונד הראשון בהיסטוריה? רוב האנשים, כשהם חושבים על גיבורי התנ"ך, מדמיינים מיד את דוד וגוליית. זה הסיפור הקלאסי. הילד הקטן עם הרוגטקה מול הענק המשוריין. זה נחמד. זה פוטוגני. זה מצטלם נהדר לסרטים הוליוודיים. אבל אם תשאלו אותי? המותחן הפסיכולוגי האמיתי לא נמצא שם.

השיעור האכזרי של הקיקיון: למה בט"ו בשבט אנחנו חייבים לדבר דווקא על נביא בדיכאון? היום בבוקר הרשתות החברתיות התמלאו בתמונות של שקדיות פורחות. ילדים בגנים חזרו הביתה עם שתילים קטנים בעציצי פלסטיק. הפוליטיקאים יצאו ליערות להצטלם עם מעדרים. ט"ו בשבט הגיע. חג של צמיחה. חג של התחדשות. חג של ירוק

הורים וילדים בתנ"ך: מכישלון מפואר ועד הצלחה כואבת – המדריך המלא אנחנו חיים בעידן של "הורות אינסטגרם". אנחנו רואים תמונות של משפחות מחייכות, ילדים לבושים היטב והורים שנראים כאילו הכל אצלם בשליטה. אבל בתוך הבית פנימה, המציאות שונה. יש מריבות. יש קנאה. יש רגעים של חוסר אונים. הורים רבים מרגישים

חרם שקט, כלים לזיהוי בדידות אצל ילדים וחיזוק שייכות בקהילה חרם שקט הוא אחת החוויות הכואבות שילד יכול לחוות. לא תמיד יש קללות, לא תמיד יש דחיפות, לפעמים יש רק שקט. ילד שלא מזמינים, ילד שיושב לבד בהפסקה, ילד שמגלה שהקבוצה בכיתה ממשיכה בלעדיו. הורים ומורים מזהים היום בקלות יחסית

הילד השקוף בכיתה: איך מזהים "חרם שקט" ומה עושים כדי להחזיר את תחושת השייכות? זוהי החרדה הכי גדולה של כל הורה. אנחנו נפרדים מהילד בשער בית הספר בבוקר. רואים אותו נכנס לכיתה עם התיק על הגב. ואנחנו שואלים את עצמנו: האם יהיה לו עם מי לשחק בהפסקה? האם מישהו יגיד

לשכוח את מה שלמדתם בבית הספר: כשהתנ"ך הופך לסדרת מתח שאי אפשר להפסיק לקרוא יש לכולנו את הזיכרון הזה. התנ"ך עומד על המדף. הוא כבד. הוא עתיק. הוא עטוף בהילה של קדושה או בזיכרונות רחוקים משיעורי בית ספר. עבור רבים מאיתנו הוא נתפס כטקסט ששייך לעבר. שפה קשה. פונט קטן.

פחות דיבורים, יותר מעשים: 10 כלים לחינוך שעובדים באמת יש ימים שבהם הילד חוזר הביתה וזורק "עזוב אותי". שיעורים שבהם תלמיד יושב בשקט מוחלט, ואתם מרגישים שמשהו לא בסדר אבל אין דרך לחדור את השריון. מריבות קטנות שמדליקות את כל הבית בשניות. ברוב המקרים, הבעיה היא לא חוסר אהבה. הבעיה

הפנים השקטות של הכאב: ללכת כשאין כוח יש סוג של עייפות שלא נפתרת בשינה. זוהי עייפות של הנשמה. אנחנו רואים אותה ברחוב הישראלי, בחדשות, ולפעמים במראה. אלו אנשים שהעולם שלהם קרס, והם ממשיכים ללכת רק כי הרגליים זזות מעצמן, לא כי הלב רוצה. הם מתפקדים, הם קמים בבוקר, אבל משהו

רגע של אמת: כשבוחרים נגד ההיגיון יש רגעים בחיים שבהם טבלאות הבעד והנגד קורסות. כולנו מכירים את הרגעים האלו. אנחנו יושבים מול החלטה גורלית ומנסים לחשב את העתיד. ההיגיון הקר אומר לנו לקום וללכת, החברים מייעצים לנו לשמור על עצמנו, והעולם החיצוני משדר שאין טעם להישאר במקום שבו אין תקווה